פסק-דין בתיק ת"א 7176-04

1.                  מחלוקתם של הצדדים, המוסבת פעם נוספת לפרשנות ההסכם רב השנים ששרר בין הצדדים, סובבת את שאלת זכאותו של התובע לדרוש מהמבטחות שיפוי עבור גמלאות ששולמו לנפגע על יסוד חישוב המבוסס על שכר העולה על שילוש השכר הממוצע במשק.

2.                  בקצירת האומר ייאמר שהתובע סבור כי על הנתבעות לשפותו בגין מלוא הגמלאות ששולמו לנפגע (בניכוי לאחוז המופחת על פי ההסכם), ודרך חישובן של אלה אינו אלא עניין להיקף השיפוי; ולשיטתו מאחר והגמלאות מנוכות במלואן מתביעת הנפגע, ללא קשר לבסיס השכר עליו התבסס חישובן, דין הוא שהשיפוי בגינן יהיה אף הוא מלא. הנתבעות טוענות שתביעת התובע גדורה בעקרונות המהותיים, לטענתן, של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), וכשם שהנפגע בתאונה מנוע מקבלת פיצוי על בסיס שכר העולה על שילוש השכר הממוצע במשק כך מנוע התובע מלדרוש שיפוי בגין גמלה שסכומה בוסס על שכר הגבוה מהתיקרה הקבועה בחוק הפיצויים. עוד טוענות הנתבעות שבפועל התפתח נוהג בין הצדדים, מאז ניתנו בסוגיה פסקי-דין בשנים 1996 ו- 1998, ולפיו משולמת דרישת המל"ל גם שעה שהיא מבוססת על בסיס שכר העולה על תקרת השילוש, אך זאת בכפוף לכך שסכום הדרישה כולו אינו עולה על פיצוי מלא על בסיס חישוב לפי שילוש השכר הממוצע במשק. טענות אלה, על שלל גווניהן, יובהרו להלן.

3.                  בטרם ידונו הטענות לגופן יש להקדים ולאמר שהדיון בתובענה התנהל בעצלתיים, לא מעט על רקע נסיון של הצדדים להביא ראיות כאלה ואחרות לנוהג לו טענו הנתבעות. לאחר שניתן צו לסיכומים ביום 16.10.06 פנו הנתבעות בבקשה להבאת ראיות. במסגרת ההתדיינות הנוגעת להגשת הראיות נקבע שסדר הבאת הראיות ייהפך, כך שהנתבעות תבאנה ראיותיהן תחילה (כפי שנקבע גם בבר"ע (י-ם) 3167/07 שמג"ד נ' המל"ל, מיום 11.6.07). הנתבעות הגישו ראיותיהן ביום 16.11.08 והתובע הגיש ראיותיו ביום 9.12.08. חקירתה של עו"ד דורית כץ, העדה היחידה שנשמעה בנוגע לסוגיה שבמחלוקת, התקיימה ביום 6.1.09. בשל טענות שונות שנשמעו במרוצת הדיון בעניין הגשת מסמכים הנוגעים לתובענות בהן התעוררה שאלה דומה התבקשו הצדדים להגיש מסמכים אלה בהסכמה, לאחר איתור המסמכים המלאים. הסדרת נושא טכני זה הצריכה חודשים ארוכים. רק לאחר תזכורת במעמד הצדדים שהתקיימה ביום 27.10.09 ובמסגרתה יושבו המחלוקות, ניתן היה לתת צו לסיכומים. הגשתם של סיכומי הצדדים נדחתה פעם אחר פעם (בהסכמה), כך שסיכומי הנתבעות (שהוגשו תחילה) הוגשו רק ביום 3.10.10 וסיכומי התובע הוגשו ביום 3.2.11. סיכומי תשובה הוגשו רק ביום 15.3.11. 

הבסיס למחלוקת

4.                  בין התובע למבטחות נכרתה שורת הסכמים זהים בשנים 1978-1981. תכלית ההסכם לא היתה אלא לייעל את התביעות שזכאי היה התובע להגיש כנגד המבטחות, החבות בפיצוי נפגעים בתאונות דרכים מכח הוראות חוק הפיצויים, בשל פגיעתם של מבוטחים בתאונות דרכים. הסכם זה עמד בעשור האחרון בעין הסערה של מחלוקות רבות, ועל תכליתו ודרך הפרשנות הראויה לו נשתברו קולמוסים רבים (או שמא יש לאמר - נשחקו מקלדות רבות) ונערמו תלי תלים של מלים.

5.                  אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לעובדה לפיה בעת כריתת ההסכמים שבין התובע למבטחות לא עלתה תקרת ההכנסה המזכה בגמלאות לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968 (ששלט בכפה אותה עת בעולמם המשפטי של הצדדים) על שילוש השכר הממוצע במשק. ממילא אין להתפלא על שהצדדים לא נתנו ביטוי בהסכם לאפשרות של שינוי בבסיס השכר המזכה בגמלה, ומטעם זה לא ניתן למצוא בהסכם או בהתנהגות הצדדים עובר לכריתתו כל התייחסות לתרחיש אפשרי מעין זה. השינוי חל בעקבות תיקון 63 לחוק הביטוח הלאומי (ס"ח 1190 מיום 8.8.1986) במסגרתו תוקן לוח י"א לחוק (עמ' 212 לס"ח 1190) כך שההכנסה המירבית לעצמאי עלתה משילוש השכר הממוצע ל"ארבע פעמים השכר הממוצע" (להנמקה שעמדה בבסיס שינוי זה ראו ה"ח 1776 מיום 7.4.1986, בעמ' 198). תיקון זה נכנס לתוקף ביום 1.4.1986. בסיס שכרם של העובדים השכירים על פי לוח י"א הנ"ל הושווה לזה של העצמאים רק מיום 1.1.1995, בעקבות קביעת המחוקק בסעיפים 3(7) ו- 7(ב) לחוק לצמצום ממדי העוני והפערים בהכנסות (תיקוני חקיקה), התשנ"ד-1994. כתוצאה מתיקוני חקיקה אלה נוצרה אי התאמה בין תקרת השכר המחושב לצורך הפיצוי בשל הפסדי השכר והגריעה מכושר ההשתכרות במסגרת חוק הפיצויים (העומדת על שילוש השכר הממוצע במשק) ובין בסיס השכר המשמש לחישוב הגמלה המשולמת לנפגעי תאונות עבודה במל"ל. נקודת המוצא לדיון, שנראה כי בה מחזיקים הצדדים, היא שהפיצוי המשולם כמענק או גמלה בא חלף ראש נזק זה, ולפיכך נוצרת לכאורה חוסר ההתאמה הנ"ל.

6.                  נקודת מוצא זו טעונה דיון כשלעצמה. כידוע, כוללת התביעה הנזיקית ראשי נזק שונים, כלליים ומיוחדים, ובכלל זה, בין היתר, תביעה להפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות (שני אלה גם יחד יכונו להלן "הפגיעה בהשתכרות"), עזרה וסיעוד, ניידות, הוצאות ונזק לא ממוני. כנגד כלל הפיצוי המתקבל נערכת הפחתה של ההטבות הניתנות לנפגע, מכל מקור שהוא שאינו בגדר "ביטוח" כמשמעו בסעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מטרת ניכוי זה היא מניעת מצב של כפל פיצוי שישולם לנפגע מחד ושל כפל חיוב של הפוגע מאידך, שעה שזה חשוף, במרבית המקרים, לתביעת השבה ממיטיב הנזק. בעת ביצוע ההפחתה לא נבחנת השאלה אם גמלאות המל"ל בענף נכות מעבודה עולות על הפיצוי הניתן בגין ראש הנזק של הפגיעה בהשתכרות, שהרי הלכה היא שגמלאות המל"ל מנוכות כנגד מלוא הפיצויים להם זכאי הנפגע "בין אם אלה פיצויים בגין אבדן ההשתכרות, ובין אם אלה פיצויים בגין נזקים אחרים" (ע"א 709/80 יוסף פרלמן נ' בנימין לוזון, פ"ד לו(4) 273, 276 - 277 (1982)). מצב דברים זה, במסגרתו חורג הערך המהוון של הגמלאות ששולמו ושישולמו בענף נפגעי עבודה מהפיצוי לו זכאי הנפגע בגין הפגיעה בהשתכרות, הוא אופייני למדי, בפרט כאשר מדובר בקצבה חודשית המושתתת גם על נכויות שאינן תפקודיות במובהק. כך, לדוגמא, עשוי אדם לזכות לקצבה חודשית בסכום גבוה כאשר זו מבוססת על נכויות בשיעור 20% בגין צלקות גוף ונכות בשיעור 10% בשל כריתת טחול, אף שמקובל לחשוב ששתי נכויות אלה גם יחד אינן תפקודיות ואינן בעלות השפעה על כושר השתכרותו. על אף זאת יזכה הנפגע לקצבה חודשית בשיעור נכבד למדי (כפוף לבסיס שכרו עובר לתאונה). במקרים מעין אלה נוצר מצב בו "נבלע" מלוא הפיצוי בתביעה הנזיקית, על כל ראשי הנזק המרכיבים אותו, בגמלאות המל"ל, אף שלו פסענו בשביל שפילס לנו הגיונן של הנתבעות לא היה מקום לנכות גמלאות אלה אלא מראש הנזק של הפגיעה בהשתכרות.

7.                  מכל מקום, עצם ההנחה לפיה נועדה גמלת הנכות מעבודה לפצות בגין הפגיעה בהשתכרות בלבד, שהיא שהיתה נר לרגלי הצדדים, ראויה לבחינה נוספת. תכליתו של הפיצוי הניתן על ידי המל"ל היא תכלית סוציאלית, הטומנת בחובה מספר תכליות משנה, שהמרכזית בהן היא זו שעניינה בהשבת מצבו של הנפגע לקדמותו בתחום ההכנסה מהתעסוקה, אלא שתכלית זו אינה היחידה. אומנם אין חולק שקצבת הנכות מעבודה היא "בעקרון גמלה ארוכת טווח מחליפת הכנסה, שתכליתה לאפשר לנפגע לחיות באורח שוטף באותה רמת הכנסה בה חי קודם לפגיעה בעבודה" (עב"ל 1304/04 כץ נ' המל"ל, מיום 31.12.2007; עב"ל 335/09 נחמני נ' המל"ל, מיום 17.2.10). אלא שקביעה זו אינה בגדר חזות הכל. לעניין זה הובהר שהזכאות לגמלת נכות מעבודה קמה גם כאשר לא נגרמה לנפגע פגיעה בהכנסה, שכן "ירידה בהכנסות ממילא אינה תנאי להכרה בפגיעה בעבודה ככזו. משכך, העדר ירידה או פגיעה בהכנסותיו של המבוטח אינה צריכה להיות שיקול לכאן או לכאן לעניין ההכרה בפגיעה כפגיעה בעבודה" (עב"ל 551/08 אבשלומי נ' המל"ל, מיום 12.7.09, בפיסקה 17 לפסק-הדין). על טיבם של השיקולים שהנחו את המחוקק בקביעת מתן הגמלאות לנכה מעבודה ניתן לעמוד גם מהדיון שנערך בערכאות השונות בעניין האפשרות להיוון גמלת הנכות מעבודה או חלקה, מצב דברים שהוא אפשרי רק לגבי גמלה זו (סעיף 70 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968 וסעיף 113 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995). מהפסיקה עולה שגמלת הנכות מעבודה עשויה לשרת, לבד מהשבת רכיב הפגיעה בפרנסה על מקומו, שיקולים נוספים, דוגמת אמצעי קיום, טיפול רפואי ושיקומי, ואף שיפור תנאים לאיכות חיים סבירה, אך גם שיקולים אחרים העשויים להביא להיוון הקיצבה או חלקה (ראו לדוגמא דב"ע לג/0-12 ערביד נ' המל"ל, פד"ע ד 213, 215; דב"ע לח/0-6 אנגל נ' המל"ל, פד"ע ט 353, 358 (1978); עב"ל 361/97 המל"ל נ' באשה, פד"ע לד 433, 440 (1999); והשוו הדיון בע"א 255/74 המל"ל נ' אלמוהר, פ"ד כט(1) 11, 14 (1974) ובהערות הסיום של כבוד השופט קיסטר שם, בעמ' 16; בג"צ 92/83 נסים נגר נ' מנהלת ענף ביטוח נפגעי עבודה, פ"ד לט(1) 341, 354 (1985)).

8.                  ממילא ספק אם הצבת השאלה הבסיסית היא במקומה במקרה דנא, שעה שלא ניתן להצביע בהכרח על זהות מהותית-עקרונית, ובפרט על זיקה חד-חד ערכית, בין הגמלה המשולמת לנפגע תאונת עבודה ובין ראש הנזק של פגיעה בהשתכרות. בהעדר זהות בין השניים ספק אם ניתן לראות את השוני בבסיס השכר המשמש לגמלה, שכאמור באה לשרת מטרות נוספות, כחריגה מקביעת המחוקק בחוק הפיצויים בנוגע לבסיס השכר המירבי לפיצוי בגין פגיעה בהשתכרות. אם כנים הם דברים אלה או אז אין כלל מקום להיכנס לשאלה גופה, המניחה את הזהות בין ההסדרים ורואה את השינוי בבסיס השכר המשמש לחישוב גמלאות המל"ל כשינוי בבסיס השכר המשמש לחישוב הפגיעה בהשתכרות. נראה שדי בדברים אלה כדי לדחות את טענות הנתבעות.

9.                  טענות הצדדים ידונו להלן. כהקדמה בלבד, ובנוסף לאמור לעיל, יובהר שהשוני בבסיס השכר ממנו נגזרת הגמלה בא לעולמם של הצדדים כבר בשנת 1986 (לגבי עצמאים) והוחל על כל העובדים במשק מיום 1.1.1995. בינואר 2000 עלתה התיקרה במל"ל לכדי חמש פעמים השכר הממוצע במשק (במסגרת תיקון 37 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, המובא בתוך חוק ההסדרים לשנת התקציב 2000 - ס"ח 1724, מיום 10.1.2000; ראו שם, בעמ' 68), ומאז עברה שינויים רבים, כאשר בסיס השכר המירבי לחישוב הגמלה הולך וגדל (על פי התיקון האחרון שהוחק במסגרת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו- 2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א-2011 [ס"ח 2271, מיום 6.1.11, התיקון הספציפי מופיע בעמ' 146] עומדת התקרה על פי תשעה מהשכר הממוצע לשנת 2011, והיא תרד לכדי פי שמונה ממנו בשנת 2012). על רקע זו התעוררה מחלוקת הצדדים, כאשר הנתבעות טוענות שההסכם והחוק צועדים יד ביד, וכשם שהאחד אינו מתיר התחשבות בבסיס שכר העולה על שילוש השכר הממוצע במשק כך גם השני; ואילו התובע טוען שלא הרי זה כהרי זה: הצד השווה שביניהם הוא נקודת ההתייחסות לשכר הממוצע במשק, אלא שהאחד עניינו בפיצוי לו זוכה הנפגע באחד מראשי הנזק להם הוא זכאי, והשני עוסק בבסיס לחישוב הגמלה, המנוכה במלואה מתביעת הנפגע על כל ראשיה.

טענות הצדדים

10.              הנתבעות טוענות שקביעת המחוקק בסעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים, לפיה לא יחושב פיצוי על בסיס שכר העולה על שילוש השכר הממוצע במשק, גודרת את תביעת המל"ל לפי ההסכם וחלה גם על חישוב השכר המהווה בסיס לגמלה. לשיטתן מדובר ביסוד מהותי ועקרוני של חוק הפיצויים, שלא ניתן לסטות ממנו. התעלמות מתקרת השילוש כמוה כפריצת המסגרת החוקית עליה נשען ההסכם שבין הצדדים, היוצא מהוראות חוק הפיצויים אך גם נשען עליהן. נראה שטענה זו ניתן לסכם באמירה, שהובאה בפסיקה בעניין אחר, ולפיה מדובר בהרחבת "זכות השיפוי למחוזות שמחוץ להוראות החוק" (רע"א 8779/08 המל"ל נ' איילון, מיום 12.3.09).

11.              עוד טוענות הנתבעות לקיומו של נוהג, שאין לכחד שהוא עומד לכאורה בסתירה לטענתן בנוגע לכלל "המהותי והעקרוני" הבא לידי ביטוי בתקרת שילוש השכר (אלא שהוא נובע, כך לטענת הנתבעות, מפסק-דין קודם בין הצדדים), ולפיו הוסכם בין הצדדים כי שעה שהשיפוי על פי ההסכם נופל ממלוא השיפוי על פי תקרת השילוש - תשולם הדרישה במלואה. על פי נוהג זה, במקרה בו בוסס חישוב המל"ל על שכר העולה כדי פי ארבעה מהשכר הממוצע במשק (בהתאם למצב החוקי ששרר בשנים 1995-2000), והדרישה היתה לתשלום 55% מהגימלאות (שיעור השיפוי החל לפי ההסכם כאשר מדובר בנפגע שהוא נהג הרכב) הרי שלמעשה שיקפה הדרישה שנשלחה סכום העולה כדי 100% מהשיפוי לפי שכר שהוא מעט מפי שניים מהשכר הממוצע במשק (55% מ- 4 = 2.2). סכום זה נופל מ- 100% מהשיפוי שהיה משולם במקרה מעין זה לו היתה נשלחת דרישה המבוססת על הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) והחישוב היה מתבסס על שילוש השכר הממוצע במשק. במקרים אלה, כך טוענות הנתבעות, התקיים נוהג לפיו משולמת הדרישה במלואה.

12.              הנתבעות טוענות שהנוהג שרר מאז קביעתה של כבוד השופטת א' חיות בפסק-דינה בת.א. (שלום ת"א) 72069/94 המל"ל נ' הפניקס, מיום 4.8.1996 (להלן: "פסק-דינו של בית משפט השלום"). בפסק-הדין, בו נדונה אותה הטענה העומדת בפני כיום, נקבע שיש להגיע ל"פירוש המאזן בין האינטרסים הכלכליים של הצדדים, והתואם בעת ובעונה אחת גם את עקרונות הסוברוגציה, ואת המגבלות שקבע חוק הפיצויים". לפיכך נקבע שהשיפוי ישולם לפי הדרישה (55% או 80% מהגמלאות) אולם "סכום ההחזר על פי ההסכם לא יעלה בשום מקרה על מלוא הפיצוי המגיע לנפגע בגין ראש הנזק של אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות, לפי הוראות חוק הפיצויים, בהתחשב במגבלת תקרת שילוש השכר הממוצע במשק הקבועה בו". לשיטת הנתבעות כך נהגו הצדדים מאותו מועד ואילך, כאשר הדרישות שולמו במלואן, אף אם התבססו על שכר העולה על שילוש השכר הממוצע במשק, ובלבד שסכומן לא עלה על "מלוא הפיצוי המגיע לנפגע... במגבלת תקרת שילוש השכר בממוצע במשק". הנתבעות אינן מתעלמות מהקביעות שבפסק-הדין שניתן בערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום, בע"א (ת"א) 1461/96 הפניקס נ' המל"ל, מיום 30.12.1998 (להלן: "פסק-הדין בערעור"), אלא שלשיטתן יש לפרש את האמור בו בדומה לקביעה שקבע בית משפט השלום.

13.              התובע טוען שמגבלת שילוש השכר הממוצע במשק חלה אך ורק ביחסים שבין הנפגע למבטחת, ולא באלה שבין המבטחת למל"ל. בפרט אמורים דברים אלה בהוראות ההסכם שבין הצדדים, לגביו נקבע שזכאותו של המל"ל לשיפוי  "אינו מותנה בתקרת סכום הנזק שנפסק לניזוק, או ייפסק לו, בהליך שבינו ובין המזיק" (דנ"א 10114/03 המל"ל נ' אררט, פ"ד ס(4) 132, 145 (2006); להלן: דנ"א אררט; והשוו ע"א 9946/01 אררט נ' המל"ל, פ"ד נח(1) 103, 116 (2003)). לשיטתו אין כל מגבלה על סכום השיפוי או דרך חישובו, וכשם שזה מנוכה במלואו מהפיצוי לו זכאי הנפגע, כך זכאי התובע לשיפוי מלא מהמבטחת, ללא תלות בדרך החישוב של הגמלה. התובע מבהיר שלשיטתו תקרת שילוש השכר אינה עקרון מהותי בחוק הפיצויים, ואין בה כדי להוות חלק מהעילה הבסיסית על פי החוק.

14.              אשר לטענות בדבר קיומו של נוהג, אלה מוכחשות מכל וכל על ידי התובע. לשיטתו לא עלה בידי הנתבעות לבסס קיומו של נוהג מעין זה. הראיות שהוצגו מצביעות דווקא על מקרים בהם שולמו הדרישות במלואן, לאחר תלאות לא מעטות. אם לא די בכך, אין זה סביר כל עיקר שבוסס "נוהג" על פסק-דינו של בית משפט השלום שעה שבית המשפט שלערעור קבע קביעה הפוכה, העולה בקנה אחד עם גישתו של המל"ל.

15.              טענות הצדדים ידונו להלן. מאחר ואלה בחרו לנוע מהטענות הכלליות, הנוגעות לפרשנות ההסכם, אל הטענות הספציפיות שעניינן בקיומו של נוהג בין הצדדים, יהא דרך הילוכו של פסק-הדין בדומה לדרך הטיעון של הצדדים.

שילוש השכר - עקרון מהותי בחוק ובהסכם?

16.              כאמור, ההסכם שותק בנוגע למחלוקת שבין הצדדים, וזאת מהטעם הפשוט שבעת כריתת ההסכם לא עלה בסיס השכר המהווה בסיס לחישוב הגמלה במל"ל על שילוש השכר הממוצע במשק. אין להניח שהצדדים צפו באותה עת התרחשות עתידית זו, לא ניתן למצוא לה כל אחיזה בלשונו השותקת של ההסכם, ומכל מקום - לא הובאה כל ראייה לפיה דנו הצדדים באפשרות מעין זו.